אני צופה בהרבה תוכניות טלוויזיה לצורך עבודתי, ולכן כשמגיע הזמן להירגע בערב אני משתדל לשים משהו בנטפליקס שגם מבדר וגם עוזר לי להרגיע את המוח. ובכן, נתקלתי לאחרונה בזיכיון פשע אמיתי שמפתיע אותי שהוא מתאים לדרישה. בהתחשב בנושא - במיוחד בכניסה החדשה שלו, שהופכת לגרוטסקית יותר בחלק השני - זה מפליא שהסדרות האלה הפכו לתוכניות השינה שלי.

'השכן הגרוע ביותר' הוא הפרק האחרון באנתולוגיית 'הגרוע ביותר' של בלומהאוס. 'החבר לשעבר הגרוע ביותר' ו'שותף הדירה הגרוע ביותר' הם הכותרים הקודמים בסדרה, וכמו התוכנית החדשה הם חוקרים סיפורי אימה אמיתיים על קורבנות שנקלעו לאנשים שלעולם לא היו צריכים לבטוח בהם.

'השכן הגרוע ביותר' מכיל ארבעה פרקים, שכל אחד מהם בוחן סיפור של אלימות בלתי נתפסת שבוצעה על ידי חבר קהילה אחד נגד אחר. אני לא מתכוון לנתח כל פרק בפירוט - זה יפגע בחוויית הצפייה. אך כמו בשני הכותרים הקודמים בזיכיון, הסדרה מצליחה איכשהו לעלות על עצמה בכל פרק וחושפת עד כמה אנשים יכולים להיות מושחתים, במיוחד כשמערכות צדק ובריאות נפש שבורות נפגשות.

עכשיו תראו, אני מכיר בכך שצפייה בתוכניות רצח פשע אמיתי לפני השינה אינה הדבר החכם ביותר לעשות, והיא לא תהיה בחירה שתמצא חן בעיני כולם. אך יש משהו באופי החמקמק של הסיפורים האלה שמרגיע אותי, כאילו הם אומרים: 'החיים שלך אולי מבולגנים, אבל הם לא גרועים כמו המקרים האלה'.

כמעט בכל פרק שראיתי באנתולוגיה זו מופיע מקרה שנשמע בלתי נתפס, בין אם בגלל מידת האכזריות שאנשים מסוגלים להגיע אליה ובין אם בגלל מידת הכישלון של אכיפת החוק בחקירה. זה לבדו סיבה טובה לצפות בתוכנית. ראיית התוצאות של מערכת שבורה יכולה לעזור להזיז את המחט לכיוון תיקונה - או לפחות זו המחשבה האופטימית שאני אוהב להיאחז בה.

'החבר לשעבר הגרוע ביותר' ו'שותף הדירה הגרוע ביותר' מציגים סיפורים שמתרחשים בכל רחבי המדינה. היה משהו מנחם בצפייה בתוכנית בידיעה שאף אחד ממקרי הרצח הנוראים האלה לא התרחש קרוב לבית.

'השכן הגרוע ביותר', לעומת זאת, שיבש את הנוחות שלי בפרק האחרון שלו, 'המוציא לפועל'. הוא חוזר על פשעיה של קרוליין הרלינג, נוכלת מלוס אנג'לס שבניסיון להיפטר מראיות הקשורות לגופה פנתה לעונה הראשונה של 'שובר שורות' לצורך השראה. אחסוך מכם את רוב הפרטים, אך נאמר רק שמדובר בחבית מלאה בחומצה, מסור יד והרבה רעש שהגיע מדירתה בזמן ביצוע הפשע.

כן, קראתם נכון - דירה. יתרה מכך, חציו של הסיפור מתרחש במרחק קילומטרים ספורים מהמקום שבו אני מקליד כעת.

זה היה פרק מטריד, ללא ספק, והוא גרם לי להטיל ספק שוב בהרגל הצפייה הלא בריא הזה שלי. זה גם תזכורת חדה לכך שמשבר בריאות הנפש של אמריקה אינו מכיר בגבולות.

בלומהאוס יצרה נוסחה מוצקה עם זיכיון הפשע האמיתי הזה. כן, מה שכתבתי לעיל נשמע איום. אך כלי הסיפור שהתוכנית משתמשת בהם, הכוללים רצפים מונפשים, עדויות מגוף ראשון, צילומי מצלמות גוף של המשטרה וקטעי חדשות, מעצבים את הכול לכדי משהו מבדר, מצער ומלמד.

יש מקום לשיחה על האופי הנצלני הפוטנציאלי של 'השכן הגרוע ביותר'. המקרים שהיא מכסה כוללים לעיתים קרובות אלימות ורצח מחרידים, וההשפעה על משפחות הקורבנות ואהוביהם נמשכת. בסופו של דבר אני נמצא בצד השני. כל שורד ועד המופיעים בסדרה משתפים את סיפורם במטרה להוקיר את אלה שאבדו, ואני מאמין שעדויות ממקור ראשון אלה יכולות גם לעזור לצופים לזהות דגלים אדומים פוטנציאליים בחייהם שלהם.

משהו שלעולם לא ציפיתי ממנו בתוכניות האלה, בין אם הן מתעדות מערכות יחסים רעילות שהשתבשו, חילוקי דעות בין שותפי דירה שהפכו לקטלניים או עימותי שכנים שהפכו לנפיצים (תרתי משמע), הוא החוסן שזורח בכל פעם מחדש.

ניצוץ התקווה הזה, שמגיע בעיקר בצורת קטעי בית משפט ואישור הצדק שנעשה, מופיע בסוף כל פרק. גזר הדין אינו תמיד הולם, ויש רגעים שבהם התוכנית משאירה אותי מוטרד וכועס על החוק ועצוב עבור אלה שעדיין מתמודדים עם הטראומה. אך אני מניח שזה בדיוק העניין.