ארצות הברית מאוהבת רשמית בנבחרת הכדורגל הלאומית שלה. האמריקאים מעריצים מנצחים מיתולוגיים כמו ג'ון ויין, ג'ו דימאג'יו או מייקל ג'ורדן, ועכשיו יש להם סיבה מוצקה להזדהות גם עם יחידת העילית של הכדורגל. אחרי אכזבות חוזרות ונשנות מאז מונדיאל 2002, הנבחרת שלהם ניצחה סוף סוף במשחק נוקאאוט במונדיאל והפגינה אופי בכך שעשתה זאת עם עשרה שחקנים נגד בוסניה - כובש השער הראשון פולארין באלוגון הורחק בדקה ה-64 - כשהשער השני הגיע כשחסר שחקן. אם יש דבר אחד שהאמריקאים מעריכים אפילו יותר מהניצחון עצמו, זה האופן ההירואי שבו הוא הושג.

אל תבלבלו אותם בספקות, למשל שהיריבה הייתה רק בוסניה, בקושי מועמדת לטורניר, או שזה היה רק שלב הנוקאאוט המוקדם. בעיניהם, הנבחרת שלהם נלחמה והביאה סיום הוליוודי נגד כל הסיכויים (כביכול), ועכשיו היא זכאית לביטחון גדול עוד יותר, שפירושו התלהבות רבה יותר ברחבי המדינה, אם זה בכלל אפשרי.

המקסיקנים הפכו את מקסיקו סיטי למטרופולין שנושם את המונדיאל בכל רגע, אך האמריקאים עושים זאת בדרכם, בהיקף גדול בהרבה, כמעט מחוף לחוף. כל משחק מושך אלפי אנשים למרכזי הערים בקנזס סיטי, בוסטון, מיאמי, אטלנטה, שיקגו, פילדלפיה, סיאטל ולוס אנג'לס, שם מוקמות אזורי צפייה ענקיים עם מסכים ענקיים, דוכני אוכל, מופעי רחוב ואווירת פסטיבל שמתחילה שעות לפני השריקה וממשיכה זמן רב אחרי הסיום. אנשים מגיעים עם ילדים, דגלים וכלבים עטופים בחולצות של כריסטיאן פוליסיץ', והופכים את המונדיאל לסופרבול של חודש שלם.

תוכניות בוקר פופולריות פותחות שידורים בניתוח משחקי הנבחרת, פרשנים מבלים שעות בדיון על סיכוייה להגיע עד לגביע עצמו, ורשתות ספורט שמתמקדות בדרך כלל בכדורגל אמריקאי ובייסבול גילו לפתע שכדורגל יכול לספק רייטינג חזק ולמלא אצטדיונים. מסעדות ובארים גדושים, ואפילו נהגי אובר במיאמי מסרבים להפסיק את השידורים החיים בטלפונים שלהם. נוסעים עולים והמשחק ממשיך להתנגן על לוח המחוונים. במדינה שאוהבת לחשוב בגדול, אין מקום לחלומות קטנים. אם הנבחרת הגיעה לשלב שמונה הגדולות, למה שלא תגיע עד הסוף? מה אמרת? צרפת? אין בעיה.

אחרי הניצחון על בוסניה, הפרשנים האמריקאים התרשמו במיוחד מהשלווה והביטחון שלא התערערו אפילו ברגעים קשים, וציינו שהנבחרת האמריקאית כבר לא יכולה להיחשב סיפור אקזוטי או תרגיל שיווקי לטורניר ביתי. היא עכשיו קבוצה עם זהות ברורה ומאמן שיודע בדיוק מה הוא רוצה לראות על המגרש. מאוריסיו פוצ'טינו, המאמן האמריקאי הראשון שרשם שלושה ניצחונות במונדיאל אחד, בנה סגל שהאוהדים מרגישים שהוא משקף את אמריקה החדשה שהם עשויים לרצות לראות: צעירה, מגוונת, בטוחה בעצמה ולא מפחדת להתמודד מול מעצמות אירופה המסורתיות.

ארה"ב משחקת כדורגל ממושמע אך התקפי הבנוי על תנועה כמעט מתמדת ואיכות אתלטית יוצאת דופן. הלחץ על היריבות מתחיל גבוה עם פוליסיץ', שנהנה מחופש תנועה כמעט מוחלט, מאליק טילמן פורץ מהקו השני והפך לאחד ההפתעות הנעימות של הטורניר, בעוד טיילר אדמס משלב קבלת החלטות מהירה עם אגרסיביות בקישור, ומשמש מנוע ששומר על המערכת פועלת. כריס ריצ'רדס מצטיין בלב ההגנה, ווסטון מק'קני מספק יצירתיות במרכז המגרש, ואפילו עם עשרה שחקנים נשארת יעילה כלי הנגד המהיר.

עכשיו מגיע המבחן הגדול של האמריקאים. בלגיה ממתינה, וזיכרונות ההדחה הכואבת ב-2014 על ידי אותה בלגיה בשלב שמונה הגדולות עדיין מהדהדים בקרב האוהדים. אך אמריקה של קיץ 2026 אינה חוששת להאמין. בלגיה של 2026 כבר אינה הדור המוזהב של פעם, וכאן משוכנעים שהתוצאה תהיה שונה הפעם.

הוליווד כבר התייצבה מאחורי הנבחרת גם כן. בראד פיט, לאונרדו דיקפריו, אדוארד נורטון, פריס הילטון, ויל פרל וג'סיקה אלבה נראו במשחקי ארה"ב לאורך הטורניר, שחקני NBA מפרסמים סרטוני תמיכה (לברון ג'יימס הכתיר את באלוגון למלך הצעיר) וכוכבי מוזיקה מופיעים באזורי האוהדים ברחבי המדינה. כששעשוע, ספורט ופטריוטיות מתכנסים על אותו סיפור הצלחה, קשה מאוד לעצור את גל ההתלהבות. השאלה כבר אינה האם הכדורגל כבש מקום בלב האמריקאים, אלא כמה גדול אותו מקום יכול להיות, לצד הבחורים הרצים על המגרש עם קסדות, כמובן.

במונדיאל 1950 הפתיעה ארה"ב את העולם כשניצחה את ארץ הכדורגל, אנגליה, 1-0 בשלב הבתים. שבעים ושש שנים אחר כך, האמריקאים מאמינים שהפתעה גדולה עוד יותר כבר בדרך, ומחכה באצטדיון מטלייף שיארח את הגמר.