אירווין, קליפורניה - יהיה קל לראות את מה שעשה ג'יו ריינה בליל שישי כסיום נחרץ ועוצמתי.

השער שלו? אותה בעיטה נפלאה מחוץ לרגל, מתפתלת, שסגרה את יצירת המופת 4-1 של נבחרת ארצות הברית נגד פרגוואי?

לאור תקופת הארבע שנים הקשה של ריינה שהחלה באסון מונדיאל 2022 והמשיכה בהתנהגות משפחתית מצערת ובפרשה המכוערת עם המאמן לשעבר גרג ברהלטר, שלא לדבר על בעיות הבריאות והזמן במגרש האינסופיות תחילה בבורוסיה דורטמונד ואחר כך בבורוסיה מנשנגלדבך, רגע השמחה הטהורה של ריינה באצטדיון סופי הרגיש כמו סגירת ספר אמיתית, מסקנה מעוררת השראה לתקופה איומה.

אבל מה אם זה היה רק ההתחלה? זה בוודאי מה שריינה היה מעדיף; גם התאחדות הכדורגל האמריקאית.

מאמן הנבחרת מאוריסיו פוצ'טינו כלל את ריינה בסגל המונדיאל הזה בזכות הכישרון הייחודי שלו, היכולת העל-טבעית שהופכת לבלתי אפשרי להאמין שלא תהיה תקופה ארוכה בקריירה שלו שבה יראה לספורט את כל מה שהוא מסוגל להפיק.

פוצ'טינו כינה את ריינה "מצב מיוחד", והוא רחוק מלהיות היחיד שחש כך. אפילו האוהדים הציניים והביקורתיים ביותר של הכדורגל האמריקאי - אלה הסבורים שריינה לא הראה דבר בעונה האחרונה כדי להצדיק מקום בסגל הטורניר מלכתחילה - מודים שהמהירות, המודעות המרחבית והיכולת במסירות של ריינה מציעות הבטחה למשהו יוצא דופן. הם פשוט לא ראו מספיק מזה.

אבל חברי הנבחרת של ריינה - אלה שעקבו אחר עלייתו דרך קבוצות הנוער וההגעה לבמות הגדולות, כמו גם הרגעים הקשים כשדברים לא הלכו לטובתו בקטאר - אומרים שהם רואים את מה שהופך את ריינה למיוחד כל הזמן. הם אומרים שהיכולת יוצאת הדופן של ריינה נוצצת ללא הרף באימונים. הם אומרים שרגעים כמו זה של יום שישי, כשריינה שחרר את מה שמכונה "טריוולה" - אותה בעיטה מתפתלת יפהפייה - אינם בלתי סבירים כלל. הם בלתי נמנעים.

"אנחנו רואים ממנו דברים כאלה כל יום," אמר כריסטיאן פוליסיק, "אז זה לא מפתיע בכלל. אמרתי לו שהוא ראוי לזה."

התחושה הזאת - שריינה "ראוי" למשהו - עשויה להיות קשה לקבלה עבור חלק מהזרים, וזה בסדר. אוהדים, מבקרים, שחקנים לשעבר וכל אחד אחר זכאים להרגיש מה שהם רוצים לגבי היסטוריית המשחקים או הפציעות או הגישה של ריינה לגבי אי-המשחק הרב במונדיאל הקודם או, למעשה, כל דבר אחר. הוא בהחלט סיפק תחמושת.

אבל ברור שרוב בני דורו של ריינה - אלה שחולקים איתו מקום בחדר ההלבשה, במחנה האימונים ובאוטובוס - רואים בו כמי שנכנס לשלב חדש. ריינה עצמו אמר, שוב ושוב, שהוא מאמין שהבשיל משמעותית בארבע השנים האחרונות. ההבדל בין בן 19 בקטאר לבן 23 במונדיאל ביתי עם אישה ותינוק בדרך הוא משמעותי.

"אני יודע על זה כבר כמה חודשים," אמר ריינה ביום שישי אחרי שחשף את ההורות הקרבה דרך חגיגת שער שבה חיקה בטן הריונית על ידי הכנסת הכדור מתחת לחולצה תוך מציצת אגודלו. "חיכיתי לרגע המושלם [להכריז] וזה הרגיש ככה."

אולי זה היה.

עם חיוך נבוך ומבויש, דיבר ריינה על כך שמשפחתו הטרידה אותו לאחרונה להיות קצת יותר אסרטיבי במגרש. לתפוס את ההזדמנויות שלפניו, ואולי בעיקר, לבעוט יותר. הרמז היה שבשל מיעוט זמן המשחק שלו, ריינה היה יותר מדי ותרן, אולי מחפש סידור מושלם מדי בכל פעם שעלה למגרש.

"אני יודע שיש לי בעיטה טובה, אבל בעמדה שלי אני מחפש למסור קודם," אמר. "והם רוצים שאהיה קצת יותר אנוכי לפעמים."

אפילו אמירת המילה הזאת - אנוכי - גרמה לריינה להתכווץ מעט, כאילו ידע איך חלק עשויים לתפוס זאת. אבל אז, כשכתב שאל בהמשך אם הוא מרגיש שעליו לקבל את עצתם ולבעוט יותר, הוא משך בכתפיו וצחק.

"כן, אני חושב שעלי," אמר. "אתה יודע, אם זה יקרה במשחקים הבאים, אקח את אותה הזדמנות ואקווה לתוצאה דומה."

זה, כמובן, יהיה מדהים גם לריינה וגם לארצות הברית. אבל ללא קשר לשאלה אם ריינה יבקיע שוב, קשה לדמיין שפוצ'טינו לא יפנה אליו שוב. לניצוץ. לברק. למשהו מהמיוחד הזה.

אנחנו עדיין לא יכולים להבין מה יכיל הפרק הבא הזה עבור ריינה. אולי עוד מאותו הדבר, או אולי - סוף סוף - הריגושים שכולם דמיינו. הכול אפשרי.

כל מה שאנחנו יודעים בוודאות כרגע הוא זה: ליל שישי האחרון היה איזשהו סוג של התחלה.