לאחר משא ומתן ממושך נכנס לתוקף בשבוע שעבר הסכם האיחוד האירופי בנושא מקלט והגירה.

ההסכם נועד ליצור גישה אירופית אחידה לסוגיות הגירה וישנה את ההליכים לבקשות הגנה, עיבוד בקשות מקלט וחלוקת הנטל בין המדינות החברות.

למרות שהממשלות התמקדו רבות בנוסח החוקי, היישום המעשי זכה לבחינה מוגבלת.

המדינות החברות אמורות היו להשקיע את השנתיים הקודמות בהכנות. תוכניות היישום הלאומיות היו אמורות להגיע לנציבות האירופית עד דצמבר 2024, תוך פירוט אסטרטגיית היישום של כל מדינה.

בעוד ש-28 מתוך 30 מדינות ה-EU+ מסרו את תוכניותיהן, למעט הונגריה ופולין, רק כמחצית מהמסמכים נגישים לציבור.

מצב זה משאיר ארגונים כמו הוועד הבינלאומי להצלה, המסייע יומיומית למבקשי הגנה, עם מעט תובנות לגבי אופן פעולתם של הכללים המעודכנים במציאות.

ואקום המידע באיטליה

איטליה ממחישה את הבעיה בבירור. כמדינה בחזית שצפויה להיות מושפעת באופן משמעותי, היא שלחה את תוכניתה לנציבות לפני המועד.

למרות בקשות מארגוני החברה האזרחית, הבטחות רשמיות לפרסום ופסיקת בית משפט, המסמך נותר לא מפורסם.

מאוחר ביום שישי ה-12 ביוני פרסמה הממשלה צו על צעדי ציות דחופים. למרות שצו זה מספק רמזים מסוימים, הוא אינו עונה על התוכנית המפורטת שדרשו ארגונים לא ממשלתיים וגופים מקומיים במשך חודשים.

הצו, שהוצא ללא הודעה מוקדמת או ביקורת פרלמנטרית, אילץ בעלי עניין רבים לחפש במהירות פרטים קונקרטיים על השינויים הצפויים.

כתוצאה מכך, מגיעים חדשים באיטליה כבר נתקלים בהליכים שהשלכותיהם עדיין לא ברורות. חששות מיוחדים נוגעים לזיהוי מהיר של אנשים פגיעים, כולל ילדים, מיעוטים וניצולי עינויים, ומתן התמיכה הנדרשת במסגרת לוחות זמנים צפופים.

אי הוודאות מטרידה הן את מבקשי ההגנה והן את ארגוני הסיוע, ויוצרת בלבול דווקא כאשר מידע ברור על זכויות והליכים חיוני ביותר.

בעיות דומות קיימות ברחבי האיחוד האירופי. ארגוני החברה האזרחית הצביעו על סיכונים למחסור בהגנה: האם ניתן לטפל בהגעות באופן הוגן תוך שבעה ימים, היכן ישהו התובעים במהלך העיבוד, איזו סיוע משפטי יהיה קיים, האם ארגונים לא ממשלתיים יוכלו להגיע לאלה שהם מסייעים להם, כיצד יפעלו נתיבים בטוחים, האם גופי ניטור זכויות יהיו עצמאיים באמת, וכיצד יושקעו כספי הסולידריות.

שאלות אלה קריטיות מכיוון שהצלחת ההסכם תלויה ביישום היומיומי בגבולות, באתרי הקליטה, במשרדי המקלט ובקהילות ולא בהסכמים שהושגו בבריסל.

ללא שקיפות, לא ניתן לבצע ביקורת וזכויות אינן יכולות להיות מוגנות באופן אמין.

חוסר הפתיחות מדאיג במיוחד שכן חלק מהמדינות כבר רומזות שהן עשויות לבחור שלא להשתתף בחלקים מהמערכת. הסכנה היא היחלשות ההגנות ומערך מפוצל של פרקטיקות לאומיות במקום המסגרת המשותפת המיועדת.

עם תחילת היישום, על מדינות האיחוד האירופי לפרסם את תוכניותיהן בהקדם, להבהיר את ההשלכות המעשיות ולתאם פעולות כדי להגביל את הפגיעה באלה המושפעים, רבים מהם כבר סבלו מקשיים קשים.

הדבר דורש בחינה מלאה והוגנת של כל בקשת מקלט, הגנות חזקות לילדים ולאנשים פגיעים אחרים בהליכים מואצים, ניטור עצמאי עם סמכויות אמיתיות, איסור על החזרות לסכנה והרחבת נתיבים בטוחים כולל התחייבויות גבוהות יותר ליישוב מחדש.

ההסכם יצליח רק אם ייצור מערכת אחידה המבוססת על זכויות אדם וסולידריות. ההגנות צריכות לייצג סטנדרטים מינימליים ולא מגבלות מקסימליות, מגובות בשקיפות מלאה של תוכניות, הנחיות ודוחות ניטור.

אי עמידה בתנאים אלה מסכנת מערכת המאוחדת רק על הנייר אך מפולגת במקום החשוב ביותר: בהגנה על זכויות הפרט.